שרים נ' שיווק מוצרי שריונית חסם בע"מ

פסק דין

בפני ערעור על פסק דינו של בית משפט השלום בחדרה (כב' השופט שרעבי), בתא"מ17443/02/09 מיום 4/9/11.

1.העובדות הצריכות לענייננו.

א. בתאריך 30/11/05 הזמין המערער מהמשיבה, העוסקת בשיווק דלתות ומוצרי בטחון, דלתות בשווי של 60,900 ₪, וקיבל סחורה בשווי 46,969 ₪. ההזמנה שקיבלה מספר 5014 (להלן: ההזמנה) בוצעה באמצעות עובד של המערער, מחמיד קאסם (להלן: קאסם) דרך חברה בשם "אורות העמקים" (להלן: החברה), בבעלות האשם מחמיד (להלן: נתבע 2) ו/או זיאד מוחסן (להלן: נתבע 3), בני משפחתו של המערער, אשר שימשו בעת הרלוונטית סוכני מכירות מורשים מטעם המשיבה באזור אום אל פחם.

עובדות אלה נתברר באופן שיפורט להלן.

ב. ביום 2/9/08 הגישה המשיבה נגד החברה כתב תביעה על סכום קצוב לפי סעיף 81א1 לחוק ההוצאה לפועל, תשכ"ז – 1967, על סך של 18,396 ₪. בכתב התביעה נאמר כי במהלך השנים 05' - 06' הזמינה החברה וקיבלה מהמשיבה סחורה, אך לא שילמה את מלוא התמורה בגינה. סך חובה של החברה למשיבה על פי כרטיס הלקוח המנוהל אצל המשיבה עמד לטענתה על סך של 16,969.98 ₪, ובצירוף הפרשי הצמדה, ריבית והוצאות מגיע החוב לסך של על סך 18,396₪. לכתב התביעה צורפו מסמכים, הזמנות מוצרים, כרטסת הנהלת החשבונות של המשיבה ומכתבים שהוחלפו בין הצדדים, לרבות מכתב התראה שנשלח לחברה ביום 22/6/08.

ג. לאחר התנגדות החברה, תוך ציון אי סדרים בכרטסת המשיבה, לרבות חסרונו של שיק על סך 3350 ₪ ששולם על ידי החברה למשיבה במסגרת הזמנה 8907 בענין אחר, הועבר התיק לבית משפט השלום בחדרה. מנהל השיווק של המשיבה הגיש תצהיר, לפיו סיפקה המשיבה לחברה באמצעות אחד הנתבעים, סוכנה לשעבר, סחורה בסך כולל של 46,970 ₪, אך החברה שילמה לה 30,000 ₪ בלבד, וכך נוצר החוב הנטען.

ד. בשתי ישיבות של קדם משפט, בנוכחות סמנכ"ל המשיבה, חשב החברה, המערער והנתבע 2, אשר מסרו גרסאותיהם לבית משפט קמא, התברר כי הדלתות נשוא התביעה הוזמנו על ידי המערער, אחיו של בעל החברה, באמצעות עובדו מחמיד קאסם (להלן: קאסם) ולא עבור החברה, בהזמנה מספר 5014. אך המערער, אשר אישר הזמנתן וקבלתן, עמד על כך כי שילם את מלוא התמורה לידי הנתבע 2, מנהל החברה, במזומן. חשב החברה ציין במפורש כי החברה לא הזמינה כל מוצר מהמשיבה למעט הזמנה מספר 8907, הנזכרת לעיל.

ה. משכך, קיבלה המשיבה רשות לתקן את כתב התביעה, והגישה כתב תביעה מתוקן נגד החברה, המערער והנתבעים 2 ו- 3 (להלן: הנתבעים) על סך 36,969.98 ₪, בציינה כי החברה רכשה מוצרים בסך כולל של 60,900 ₪ ונותרה חייבת כספים בגובה הסכום הנתבע.

המערער, יבואן של קרמיקה, שיש וכלים סניטריים, אישר הזמנת הדלתות תמורת הסך הנטען, אך טען כי שילם עבורן תמורה מלאה במזומן לנתבעים או מי מהם באמצעות קאסם, למעט התשלום האחרון ששולם בשיק בסך 7,000 ₪ לידי הנתבע 2. הנתבעים לא התגוננו כנגד התובענה, וביום 13/10/10 נגדם ניתן פס"ד בהעדר הגנה, ואילו התביעה נגד החברה נמחקה ללא צו להוצאות בהסכמת הצדדים.

2. פסק דינו של בית משפט קמא

א. בית משפט קמא קבע כי מדובר בטענת "הודאה והדחה", וכי נטל השכנוע להוכחת תשלומים במזומן לידי הנתבעים מוטלים על שכמו של המערער שטענה. לאחר שבחן את ראיות הצדדים קבע כי המערער לא עמד בנטל המוטל עליו, ולא הוכיח כי שילם את מלוא התמורה בגין הדלתות לידי המערער או מי מסוכניה.

ב. בית משפט קמא קיבל את גרסת המשיבה, אשר הודתה בקבלת סך של 10,000 ₪ על חשבון הדלתות, והודיעה כי ככל שהמערער יוכיח כי שילם את תמורת הדלתות למי מהנתבעים שהיו סוכניה המורשים בתקופה הרלוונטית, לא תהיה לה כל טענה כלפיו והיא תיפרע מהסוכן שקיבל את התשלום. בהעדר קבלות או חשבוניות או מסמכים המעידים על תשלום הכספים הנטענים בידי המערער, ולאור החזקה כי כאשר לקוח משלם עבור סחורה, הוא מקבל קבלה, זאת על אף שהמערער טען כי במגזר הערבי לא מקפידים על דרישת קבלה, לא שילם המערער את חובו.

המשיבה טענה כי מכרטסת הנהלת החשבונות שלה עולה כי מעבר לסך המוסכם, לא הועברו תשלומים נוספים.

ג. בית המשפט לא קיבל את גרסת המערער, אשר נתמכה בעדות עובדו וחברו קאסם, לפיה שילם את מלוא התמורה לידי הנתבעים באמצעות קאסם, פרט ליתרת חוב בסך 7,000 ₪, אשר התבררה עת ישב עם קאסם והנתבעים לעריכת חשבון סופי. לדבריהם, שולמה היתרה באותו מעמד בשיק של החברה של המערער, והנתבע 2 נתן לו חשבונית של חברה אחרת שאינה בידו. אשר לגרסת השניים כי קאסם הוא אשר ביצע את הזמנת הדלתות, שילם בתחילה סכום של כ- 15,000-20,000 ₪ במזומן, וכן את יתרת התשלומים, נקבע כי מדובר בגרסה ערטילאית וכללית, שאינה מספקת ולא ניתן לסמוך עליה, אך יתכן כי הסכום הראשוני הוא הסך של 10,000 ₪, אשר בקבלתו הודתה המשיבה.

אשר לגרסת המערער כי הנתבעים לא נתנו לו קבלות כנגד התשלומים ששילם להם, בניגוד להבטחתם המפורשת לעשות כן עם ההתחשבנות הסופית, על אף שבדרך כלל הקפיד לקבל קבלות על תשלומים ששילם, וטענתו כי המנעותם מהגשת כתבי הגנה ומהתייצבות לדיונים תומכת בגרסתו, בית משפט קמא לא הסתפק בהסברו זה, וקבע כי  גם קרבת המשפחה לנתבע 2 לא נותנת הסבר מספק לכך שאין בידו אישור כלשהוא לתשלומים שביצע.

 ד. בית משפט קמא זקף לחובת המערער את אי הזמנתם של הנתבעים כעדים מטעמו להוכחת התשלומים שנעשו לדבריו במזומן, והמנעותו מחשיפתם לחקירה נגדית.

לא נעלם מעיניו כי נתבע 2 התייצב לישיבת קדם המשפט (ביוזמת בית משפט קמא) בתאריך 4/5/10, בטרם תוקן כתב התביעה, ובטרם נתבע בעצמו. הוא אישר כי היה סוכן של המשיבה באום אל פחם בין השנים 05'-07', מסר כי ההזמנה בוצעה באמצעות הנתבע 3, שהיה אף הוא סוכן של המשיבה, וכי התשלום עבור הדלתות שולם בחלקו על ידי המערער ובחלקו על ידי קאסם. ואולם, לדבריו, לא היה מעורב ולא זכר את נושא ההתחשבנות, אשר בוצעה על ידי הנתבע 3, שקיבל את הכסף עבור ההזמנה. בסוף העבודה ישבו המערער, הנתבע 3 וקאסם, ונוצרה מחלוקת לגבי יתרת החוב, אותה לא זכר. עם זאת, כשעומת עם עדות המערער, לפיה שילם את מלוא התמורה בגין הדלתות לנתבעים, מסר כי קיבל "שיק אחרון" מהמערער בסך 7,200 ₪, אם כי "לא יתרת החשבון", וכי לא העביר למשיבה את השיק, שהיה לפקודת החברה. בית משפט קמא קבע כי חזקה על המערער שנמנע מלהעיד את הנתבעים ללא הסבר אמין וסביר, מפני שחשש מעדותם ומחשיפתם לחקירה שכנגד.

אף שבית משפט קמא תמה מדוע לא התגוננו הנתבעים מפני התובענה שהוגשה נגדם על ידי המשיבה ולא התייצבו לדיונים, אם אכן לא שילם להם המערער עבור הדלתות שקיבל מהם, סבר כי יתכן שהטעם לכך נעוץ בכך שהם מסובכים ממילא בחובות כספיים, כפי שהעיד המערער עצמו, והתובענה כלל לא עניינה אותם. סיכויי הגביה הנמוכים מסבירים גם מדוע לא שלח המערער נגדם הודעה לצד שלישי.

ה. בית משפט קמא השתכנע כי המערער שילם סכום אחד ויחיד בסך 7,200 ₪, בשיק לידי הנתבע 2, לגביו הודה האחרון, שהיה סוכן מורשה מטעם המשיבה כי לא העבירו לידי המשיבה, וזאת על אף שלא הוצגה חשבונית כלשהיא או מסמך בנקאי לגביו. הוא קבע כי יש בהודאתו זו של הנתבע 2 כדי להתגבר על המחדלים הראייתיים של המערער באי הצגת מסמך בנקאי אודות השיק שנתן בסכום של 7,200 ₪, או אי הצגת החשבונית שקיבל מהנתבע 2 אודות תשלום זה.